אחרי שסיימתי את לימודי עיצוב הפנים בטכניון, ויצאתי אל העולם הגדול נרגשת להתחיל ולקחת חלק בשינויים מדהימים של בתים וחיים, לא ידעתי עד כמה מהר תגיע ההזדמנות ועד כמה משמעותית היא תהיה.
תוך כדי סגרי הקורונה הצטרפתי לקורס הלבשת הבית של מירי בלבול, ובסופו התוודענו לפרויקט המדובר בבית לנשים שיוצאות ממעגל ההתמכרויות והזנות, המנוהל ע״י עמותת דרך אריאלה.
נפגשנו באחר צהריים אחד מחוץ למבנה (הפרטים כמובן יישארו חסויים), ואז נכנסנו לעולם קצת אחר, כמו בועה שנוצרה כדי לאפשר לנשים הללו את הזמן המקום והדרך להתנקות, ואז לעבור מסע ארוך של מעל לשנה בדרך לריפוי, להעצמה, ללמידה, כדי שיוכלו לצאת לחיים – אבל הפעם אחרת. הגר המנהלת הדריכה אותנו לגבי מצב העניינים. קיבלנו 5 חדרים באגף המגורים, שם נמצאות נשים שכבר עברו את הגמילה הפיסית, ונמצאות כל אחת בשלב אחר בתכנית לשינוי. המבנה ששימש בעבר כמלון זקוק עכשיו לשיפוץ שדרוג עדכון לחדרים שהיו זוגיים, ועתה מתפקדים כביתן ומבצרן של 3 נשים בכל אחד.
התבקשנו לוודא שלכל אישה תהיה שידה משלה עם מדף ומגירה משלה, ולוח שעם תלוי ליד המיטה.
אני קיבלתי את חדר 108, ונכנסתי אליו בחרדת קודש. בכל זאת, זו הפינה האינטימית הפרטית והאישית של שלוש נשים שאני לא מכירה, והיה לי חשוב במיוחד להיכנס להן למרחב המחיה הזה בעדינות מרבית.
כשנכנסתי החדר היה ריק מנשים אבל עמוס מאוד בהווייתן. מעל כל מיטה היה תלוי לוח שעם. מעל המיטה הראשונה חייכו אלי פני תינוק מתוקון, שהאהבה אליו הייתה מורגשת כאילו הייתה ענן ורדרד שעטף את אזור המיטה. ידעתי שהאישה שגרה שם זקוקה לעוצמות אדירות כדי להתמודד עם הגעגוע והידיעה שהוא שם, מחכה לה. לוח נוסף היה ריק לגמרי. כל אחד מהם היה קשה לעיכול בדרכו שלו.
הדבר הראשון שרציתי זה להכניס לחדר הזה תחושה של שלווה חמימה רגועה בטוחה ועוטפת. הרגשתי שתהיה לזה חשיבות עצומה במסע שלהם, פיסית ונפשית, כמו לשלוח עוגן למציאות אחרת, כזו שיש בה אהבה טובה, בה הן חשובות, ומגיע להן חום אהבה נועם ובטחון.
הדבר הראשון השני שלא הסכמתי להתפשר עליו היה תחושת הפרטיות, הפינה המובדלת שהיא רק שלהן. כמו שהרגש שלנו זקוק לגבולות של עצמו כדי להיות ברווחה, ככה גם הגוף שלנו זקוק למרווח נשימה שהוא רק שלו. זה נכון אצל כולנו, ובטח אצל כאלה שגבולות הגוף והנפש היטשטשו במהלך חייהן.
יצאנו לדרך.
כל חדר קיבל ₪1200 שנאספו ע״י סקולה מתרומות, והיו אמורים להספיק לשידות, גופי תאורה, מצעים, וילונות תמונות ואביזרים. מכיוון שכך, יצאתי מיד בפניה לכל מי שהצלחתי להגיע אליו לתרומות מעסקים בתחום. וקיבלתי!!!
כדי להעצים את התחושה הביתית ביקשתי למצוא שידה זוגית שתתמקם במרווח בין שתי המיטות הסמוכות, ותכיל בחובה את מרחבי הפרטיות הנדרשת (מגירה לכל אחת, ומדף בגובה שמתאים לגישה גם בשכיבה במיטה), אבל תאחד ותחמם את עיצוב החדר ליצירה אחת ביתי והרמונית.
ידעתי שעיקר השינוי יבוא מהקירות עצמם, ואותם התכוונתי לגייס למטרת השלווה והיופי. הרגשתי שהדוגמא המרגיעה ביותר היא זו שיש בה חזרתיות לא מעיקה, נעימה לעין וללב, במקצב וכיוון נכון, לכן החלטתי לצבוע 3 מקירות החדר בפסים אורכיים עבים (כ-30 ס״מ), ובגוונים מדויקים שהעצימו את תחושת החמימות והשלווה, והאירו את החלל בהרמוניה מדויקת. האפקט היה דרמטי!
שתי דלתות ההזזה אל המרפסת שטופת השמש התחדשו בווילון רך שעוטף את החלל ברכות נעימה.
גופי התאורה נבחרו בקפידה כדי להכניס לחדר טאצ׳ שיקי ומגניב (עוד מותר להשתמש במילה הזו בלי להרגיש בת 200?), בעיצוב תעשייתי כפרי שאני מאוד אוהבת, ובכך להדק את העיצוב בדיוק לכיוון הנכון.
אילוץ בולט בחדר היה צג טלוויזיה גדול ומיושן, שנתלה עקום על קיר עצוב, חושף חוטים וחיבורים. החלטתי להפוך את החיסרון ליתרון, ולהפוך את הקיר לגלריית מסגרות, כשמכשיר הטלוויזיה מתמזג כעוד מסגרת אחת מתוך שפע צבעוני ומשמח, וכך נוצר קיר כוח פרקטי ויפיפה.
את לוחות השעם הדרושים החלטתי לרכוש ולשדרג בעצמי, כך שיהיו חלק אינטגרלי מהעיצוב. מסתבר שכל מה שצריך זה בד מתאים, ספריי דבק, וקצת רצון טוב. שניים מהלוחות קיבלו גיוון עדין של ורנית בגוון דובדבן, ואת מסגרת הלוח השלישי צבעתי בשחור שיתאים לקיר המסגרות המדוגם. על כל לוח תליתי משפטי השראה מדרבנים בצבעוניות שמחה ועדינה, והוספתי נעצים שריססתי בוורוד עדין לעוד נגיעה קטנה של חיוך ואהבה.
התקנו את ראשי המיטה שנעשו ממוטות שהפרדתי מבסיס מיטה שרכשתי באיקאה, תלינו גם את המתלים המושלמים שקיבלנו מ-RICO, והוספתי שטיחונים מושלמים לרגלי כל מיטה. שלוש הנשים פגשו אותי במהלך יום ההקמה בפעם הראשונה, והמשיכו לבקר שוב ושוב לאורך היום. לאט לאט החשש והאדישות שהיו שם פינו מקום לניצוצות של חיוך, פליאה ושמחה. וידאתי איתן שהפתרונות שתכננתי היו טובים להן, בכל זאת – להסכים לחשוב מחוץ לקופסא דורש לעיתים אומץ גם מצד הלקוחות!
ביום השני בו הגעתי לסידורים ומיקומים אחרונים הן כבר חיכו לי בשמחה, מספרות לי בגאווה שלאורך כל הערב הייתה רכבת מבקרות שבאו לראות את החדר שכולם מדברים עליו. נשים מכל מיני חדרים באו שוב ושוב לברך, לשתף, לפרגן, ועל הדרך לחוות את החדר שגרם גם לאנשי התחזוקה העמוסים שהיו שם לעצור רגע, להתפעל מהחלל ומהשלווה והיופי שהוא מביא עמו.
היום השלישי היה יום הצילומים, ואליו הגעתי השקם בבוקר, כשאני מביאה בהתרגשות עוד כמה הפתעות אחרונות. הוספתי את קופסאות הקש המושלמות, הכנסתי את הספר (שכתבתי) לסלסלת האופיס התלויה, בתוספת הקדשה אישית לאישה היקרה שנכנסה לליבי ביתר שאת (וכל הזמן הלכה עם ספר ביד), יחד עם שפע של עציצים ששימחו אותן כל כך, וכריות נוי כיפיות ורכות.
הבנות חיכו לי בהתרגשות גדולה שהצטרפה לזו שלי, ועזרו לי ברוחב לב בהכנות האחרונות לדקדוק החדר לטובת הצילומים. דיברנו צחקנו התפעלנו, הן קצת שיתפו אותי בדרכי חשיבה ופעולה שהן לומדות, באכפתיות המתחשבת שיש להן זו עם זו, בחלקיקים מהמסע שלהן. היה מדהים ומרגש. כשהן עזבו לשגרת יומן העמוסה, התפניתי לצלם קצת בעצמי, גם באייפון וגם בלב.
לפני שעזבתי השארתי לכל אחת מכתב תלוי על הלוחות החדשים שלהן, וחיוך מהלב שאני בטוחה שהורגש שם בחדר עוד ימים ארוכים.
תודות!
למירי בלבול וליזה מסקולה על הפרויקט המאתגר שבחרו וארגנו לנו
לאיל מ-Magic Moments המקסימים, שתרמו לנו ברוחב לב את השידה המושלמת
לענבל הנפלאה מ- RICO Home, ששלחה לנו את כל מה שביקשנו ויותר בנדיבות אינסופית (תוכלו לקרוא על התרומה רחבת הלב בהרחבה כאן)
לנתנאלה הקוסמת האהובה (שבזכותה נוצר השידוך)
לטל הראל היקרה שעזרה לנו ביום ההקמה בחיוך בחדווה ובשתי ידיים חרוצות
למודי עיצוב הבית שהביאו אותה ועוד המון מעצבות מוכשרות לתת יד ולהגשים חלומות
לטמבור על תרומת הצבעים לכל הפרויקט
לסימה מחנות בכפר* על התרומה לפרוייקט
לעידית מפשוט ויפה* על התרומה לפרוייקט
*כיף לגור בכפר ורדים!
לכל האנשים הטובים שהציעו תרומות ברוחב לב
להגר דופלט המוכשרת שצילמה את הפרויקט באהבה (רוב התמונות בפוסט צולמו על ידה)
לבעלי שעבד איתי בלי הפסקה, שבלעדיו לא היינו מספיקים אפילו חצי ממה שהצלחנו להגשים
ולשלוש נשים אמיצות שהסכימו בנדיבות מרגשת להכניס אותי לחייהן, לבטוח בי ובחזוני, ולעוף עליהם! מאחלת להן שהעולם יחייך אליהן מבפנים ומבחוץ, ושהן יצליחו למצוא את השלווה שכל כך מגיעה להן.
סוף שהוא לגמרי התחלה,
