סוף כל סוף יכולתי לשאול אותו את מה שהכי בער לי לשאול.
אחרי יום שלם של המולת שדה התעופה, הטיסה, מוקפת באנשים מכל צדדי, כמה כיף היה להיכנס לשקט החשוך של המכונית שלי. להניע מהר מהר, ולהתחיל דרכי (הארוכה...) צפונה. השתדלתי לא לפספס את היציאה הנכונה, והתקשרתי אליו.
השעה היתה כבר קרוב לחצות.
אחרי סקירת מצב קצרה (״כולם סבבה״) שאלתי:
״נו?? איך יצא?״
״בסדר, נראה לי״
״מה זה נראה לך? יצא יפה?״
״אני לא יודע, נראה לי שכן. קצת כהה״
״מה כהה??״ עניתי בפליאה, בהתחשב בזה שהאריחים שהזמנתי לחלל הרחצה היו לבנים מאוד ״כהה כאילו לבן שבור?
״כהה כאילו שחור״ הוא ענה.
הפניה ימינה לכביש 6 כבר נראתה באופק, ואני – שכבר לא הייתי בטוחה אם הוא צוחק או שעיוורון הצבעים התגבר עליו -המשכתי:
״אתה מתכוון שהלבן מלוכלך?״
״לא יודע...״ הוא ענה ״לי זה נראה שחור, אבל את יודעת שאני לא מבין בזה״
״אבל זה אמור להיות לבן״ הסברתי
״לבן?... מממ... לא, לא נראה לי. זה שחור״.
הלילה האביבי היה מואר יחסית, והדרך הביתה בין הלמות הלב זרמה בקלילות. עייפות כבר לא היוותה בעיה בכלל. ערנות יתר השאירה אותי בפוקוס שיא.
בסביבות 2 לפנות בוקר הגעתי הישר מהשדה אל ביתנו המשתפץ. בפנים החושך הרגיש מוזר, ובכלל – להסתובב לבד ב-2 לפנות בוקר בשלד בניין זה לא אחד מתחביביי ביומיום, אבל הייתי חייבת לדעת.
בזהירות פילסתי דרכי בין מוטות עץ ובלוקים עזובים אל המפלס העליון, מאירה עם פנס הטלפון הנייד ומקווה לטוב.
כשהגעתי לחלל הרחצה הבנתי שמשהו קרה שם. זה לא עיוורון צבעים, הכל היה שחור. ריצוף שחור על הריצפה, אריחים שחורים על הקירות, אלוהים שבשמיים – מה קרה כאן???
כמה ימים אח״כ, אחרי עוד כמה שעות הסתובבות ודיבורים וסידורים, חנות מצויינת שלקחה אחריות על הטעות שנעשתה, וסיפקה במהירות אריחים מופלאים במקום (טובים בכמה רמות מהתכנון ההתחלתי), חדר הרחצה שלנו השתדרג אפילו יותר ממה שקיווינו.
בלת״מים קורים, הרעיון הוא לדעת שאפשר לתקן אותם, ושלפעמים לימונדה בהחלט אפשרית!
או כמו שסבתא שלי היתה אומרת: בכל רע יש טוב.
מסקנה: הקיפו את עצמכם באנשי המקצוע הטובים ביותר, שידעו לתת יד, אוזן וחיוך (!) כשבלת״מ מתרחש. לפעמים, רק עצם היותם שם עושה את החיים להרבה פחות טלנובליים, וזה תמיד בריא.
עוד מסקנה מאת המשוררים ס.טטיק וב.אל:
הכל לטובה, הכל יעבור, אמא אמרה אל תפחד מהקור, קח נשימה, זה יעזור, תן רק טוב רק טוב יחזור.